מה קורה כשטיפול נערך בשפת האם של המטופל שאינה שפת האם של המטפל.

ד"ר אורן בלס.

הרצאה בכנס על היבטים קליניים ומחקרים של רב תרבותיות ורב לשוניות.

החוג להפרעות בתקשורת – מכללת הדסה

ינואר 2013

לפני שש שנים חזרתי משש שנות לימודי פסיכולוגיה קלינית בארצות הברית. חלק מרכזי בהכשרתי היה העבודה הקלינית המעשית, שנערכה כמובן באנגלית. אנגלית אינה שפת האם שלי. והעבודה  עם מטופלים ששפת אימם אנגלית היוותה אתגר. האמריקאים אוהבים להשתמש במלה אתגר challenge, על מנת להתייחס לקשיים רגשיים. כשהאמריקאים אומרים אתגר במקום בעיה או משבר הם מתכוונים לכך שעם מספיק נחישות ניתן להתגבר על כל מכשול שנראה בלתי עביר. המציאות נתפסת כיריב הקורא עליך תגר בתחרות, אותו בסופו של דבר ניתן לנצח.

אני מעדיף לתאר את מה שעבר עלי כמשבר. במלה הזו יש הדים לפרוק המכאיב שחוויתי, ושורשה האטימולוגי מתייחס לתהליך הלידה. כל אישה שחוותה לידה תעיד נדמה לי שלידה אינה סתם עוד אתגר. אינני מתיימר להשוות את חווייתי לחוויית הלידה, אבל אני יכול להעיד שהכאב היה לפעמים בלתי נסבל, ונדמה לי שמה שהגיח מצדו השני של המשבר היה משהו אחר ממה שנכנס אליו.

מה כל כך כאב לי? במסתו הקלאסית "גילוי וכיסוי בלשון" מדמה ביאליק את איש הפרוזה המשתמש שימוש שגור בשפה  ל"מי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו," ואילו את המשורר הוא מדמה "למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים." המשורר עושה זאת מתוך בחירה. המודעות שלו למעמקים ההיסטוריים הלא מודעים של השפה, והנכונות שלו להכיר בהם גורמת כדברי ביאליק לכך ש "בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה".

המשורר המכיר את השפה יכול להתייחס לנהר כעשוי מקשה אחת, כשהוא משוחח עם המו"ל שלו למשל. האפשרות הזו לא תמיד פתוחה בפני מי שהוא גר. כל הליכה למכולת, ובודאי כל אינטראקציה טיפולית יכולה לפעור מתחתיו תהום שלא ברצונו.

הדיבור בשפה שאינה שפת האם יכול לעורר בעיות בכל הרבדים של פענוח השפה. הדובר הלא ילידי לא תמיד מזהה את הפונמות לאשורן, הוא לא תמיד מכיר את המילה, ולא תמיד מכיר את הביטוי, ולרוב הוא גם לא מכיר חלק משמעותי מהמטען האסוציאטיבי הנלווה למילה או לביטוי שהמטופל בחר בו.

כמה פעמים במהלך שש השנים בהן שהיתי בארה"ב זה מטופלי שידרו לי מסרים מורכבים שאת מורכבותם לא קלטתי, או שנאלצתי לוותר על היכולת לפענחם? אני אפילו לא יכול לדעת. מרבית משאבי הקשב שלי הוקדשו לפיענוח הבסיסי של הצלילים, המילים, והמסרים המפורשים.

אני מנסה להזכר בדוגמאות ומתקשה בכך, ולא במקרה. בחלק הארי של המקרים ודאי לא קלטתי את המורכבות. הסבר אפשרי לכך שאינני זוכר את המיקרים בהם קלטתי את המורכבות , הוא שמשאבי הקשב והזכרון שלי הוקדשו לצרכים דוחקים יותר של הטיפול ולא לדקויות. אשתף אתכם בכל זאת בדוגמה אחת. אחד הדברים שהייתי צריך ללמוד הוא מיומנות האבחון. כחלק מאחד האבחונים היה עלי לנתח תגובה של מאובחנת מבוגרת לתמונה של ילד המתאמן בנגינה. אחד המשפטים שהיא אמרה הוא He knows that practice makes perfect. כיצד הייתם מתרגמים את הביטוי? אם אתם מכירים את הביטוי, אולי תתרגמו – הוא יודע שאימון מביא להצלחה. אם אתם לא מכירים את הביטוי כנראה תבינו את המשמעות באופן דומה אבל תתהו ודאי על צירוף המלים הלא דקדוקי – המלה פרפקט היא תואר ונראה שחסר כאן שם עצם אותו היא צריכה לתאר. ייתכן גם שתיתהו על היומרה  להיות "מושלם" שלכאורה טמונה בצרוף הזה. לעומת זאת אם אתם מכירים את הביטוי אתם יודעים שמשמעותו השגורה אינה מתייחסת בהכרח ל"מושלמות" אלא לשיפור בתפקוד.

אני מניח שבשני המקרים המפענח הרגיש יזהה בתיאור של הילד בעזרת מלים אלה צורך שלו להשען על "חכמה של מבוגרים", גם אם המאובחנת מייחסת לילד שימוש מדוייק בביטוי  שגור, וגם אם דבריה מובנים כניסיון של ילד לדבר בשפה של גדולים, שמייצר ביטוי לא דקדוקי. הבדל דק בין שתי הקריאות יהיה לדעתי בשאלה האם הקול המבוגר מופנם באופן אינטגרטיבי, (במקרה הראשון)או האם הוא עדיין נחווה כשייך לעולם אחר אותו הילד מנסה לחקות בחוסר הצלחה ולרצות (במקרה השני).

ההבדל הוא אכן דק. אולם מה שברור הוא שהצורך להבין את הביטוי דרש ממני משאבי קשב רבים אף על פי שהבנתי את כל המלים (שהן עצמן שגורות) תהליך הפענוח דרש ממני קשב, מודעות, ואפילו השערת השערות ובדיקתן. אצל הדובר הילידי, או אצל מי שמכיר היטב את הביטוי, הוא מתרגם מייד למשמעותו השגורה, ואין לו צורך לפענח את מבנה המשפט ואת הקשר בין המלים.

אביא כעת דוגמא בעברית שפת אמי. לפני כמה שנים טיפלתי בנער דתי שסבל מבעיות משמעת. באחת הפעמים הוא הורחק מבית הספר וסירב לעזוב את המבנה. הוא איים שאם ירחיקו אותו יתאבד וישרוף את המקום. בפגישה איתו הצדיק את התנהגותו בביטוי "הקם להרגך השכם להרגו". השיפוט שלי היה שהנער  מדווח לי בדרכו על חוויה רגשית קיצונית, על כך שהוא חש נרדף, על כך שהוא משתמש באיומים באלימות על מנת להגן על עצמו. הבנתי גם שהוא מפנה אותי להשקפה התומכת עקרונית בשימוש באלימות כמניעה, ומתבסס בכך על הבנתו את היהדות. ובכל זאת, הערכתי שהשימוש בביטוי הוא שימוש אידיומאטי, שאין להבין את המלים כפשוטן, ולא הערכתי שיש סיכון מיידי שהנער יינקוט באלימות. כשהטעמתי בפניו שאיש לא "קם להרגו" היה בכך מסר גם על הפער בין חוויה רגשית ומציאות, שהתבסס על כך ששנינו הבנו שבמובן מסויים הביטוי מתקיים במרחב סימבולי – ושנינו מנסים להשתמש בו לצרכנו.

אני מנסה לדמיין את עצמי כמטפל ששפת אימו אינה עברית, מטפל שאינו מכיר את הביטוי, מקורו, והשימוש בו. מה היה קורה לי? גם אם הייתי מזהה נכוחה את הצלילים, סביר להניח שמבנה המשפט הארכאי היה מקשה עלי להבין את משמעותו. סביר להניח שהייתי מזהה את השורש ה.ר.ג. ומנסה להבין מה הנער אומר לי. סביר להניח שרמת החרדה שלי הייתה עולה מאוד והייתי נכנס למצב של הערכת מסוכנות פורמאלית. הייתי ודאי עוצר את הנער ומבקש הסברים. נניח שהייתי דובר אנגלית, שלא מכיר את המקור המשנאי של הביטוי היה עלי לתרגם את הביטוי פחות או יותר כך If someone is about to kill you, kill him before he kills you, את השימוש בדקדוק המוזר הייתי יכול אולי לייחס להפרעת חשיבה. את השימוש בציווי דתי יכולתי ליחס למחשבות שווא דתיות, לדעתי הייתי נוטה יותר לשפוט את מצב הנער כמסכן את סביבתו. השיחה בינינו היתה עוברת לנסיון לברר האם יש לו תכנית קונקרטית לפגוע במישהו ואולי הייתי מערב גורמים נוספים בסיטואציה.

המורכבות של המסר של הנער היתה קורסת והופכת למסר מעורר דאגה, המחייב תגובה בעלת אופי משמעתי.מה באינטראקציה בינינו איפשר לי להמנע מתגובה ריאקטיבית? לדעתי מה שאיפשר זאת היה העובדה שהיו לי כלים להתמודד עם מטען המשמעויות הדחוס והמאיים. היו לי כלים לפענח את הרבדים השונים של המסר. משאבי עיבוד המידע שלי לא הוצפו ותחושת הקומפיטנטיות שלי לא חוסלה תחת ה"מתקפה".

בתנאים אלה יכולתי לראות לא רק את המסר המאיים שבציטוט, אלא גם את היכולת של המטופל להתייחס למסורת ולעולם הסמלי. לכן יכלתי לראות באיומים שלו גם קריאה לדיאלוג. המטען הסימבולי "מהל" את המסר התוקפני והמאיים, ואיפשר גם לי מענה ברמה הסימבולית וקישורו לרמה הקונקרטית.

הדוגמאות שלעיל מבטאות אתהקושי של המטפל להבין מה נאמר לו בשפה שאינו שולט בה, קושי המשפיע על רמת הקשב הפנוי שלו, ולפיכך גם על היכולת להוציא לפועל יכולות פוטנציאליות אחרות שלו. הכורח להשתמש בשפה שהמטפל לא שולט בה פוגע ביכולת שלו להבין ולהתבטא. והצורך לפצות על כך מחליש אותו באופנים נוספים.

אחד האופנים שבו המטפל בשפה שאינו שולט בה חווה חולשה קשורה בכך שיש החלטות שהמטפל צריך לקבל בזמן אמיתי. בזמן טיפול, יש משמעות רבה להחלטה היכן לעצור ולהתערב בשטף הדיבור של המטופל. השיקולים לכך הם רבים. האם אני לא מפסיק רצף שחשוב שימוצה, האם שיבוש הלשון או חוסר הקוהרנטיות לא מעידים על נקודה טעונה רגשית שכדאי להתעכב עליה, האם אני יכול כבר לנסח את התובנה שמתחילה להתגבש אצלי באופן בהיר שיעזור למטופל. כשהפיענוח הבסיסי של השפה דורש משאבי קשב רבים, נותר פחות קשב לשיקולים מתי להתערב. הדילמה האם לעצור ולשאול מחריפה כשמשפט מסוים או מלה מסויימת לא מובנים ולא ברור האם זה בגלל חוסר השליטה שלי בשפה או בגלל שקורה כעת משהו משמעותי מבחינה קלינית.

אם כן, הטיפול בשפה זרה מקשה על המטפל, ורמת האנגלית שלי בשנות לימודי לא איפשרה לי להסתיר את קשיי ההבנה וההתבטאות שלי ממטופלי. כשניסיתי להמשיג לעצמי את החוויה התמקדתי בשתי תוצאות של קשיים אלה, ואני רוצה לשתף אתכם במה שלמדתי על עצמי. תוצאה אחת היא שינוי ביחסי הכוח בין המטפל למטופל, ותוצאה שניה היא פניה של המטפל לכלים שאינם תלויים בשליטה בשפה על מנת לפצות על הקושי. אפתח את הדיון בנושא ההבדלים ביחסי הכוח.

כששני בני אדם נכנסים למערכת טיפולית, שניהם מניחים שלמטפל יש יתרון מסויים ביכולת להבין את מצבו של המטופל, וייתרון זה מעניק למטפל סמכות לנהל את הטיפול ככלל, ואת המפגש הטיפולי בפרט. להנחה הזו יש היבט מודע, אבל גם היבטים פחות מודעים. יש כל מיני מאפיינים של המטפל שמקלים על המטופל לסמוך עליו, או לחלופין מקשים עליו לעשות זאת. השימוש בשפה הוא אחד ההיבטים האלה. השליטה בשפה, משלב השפה, השימוש באוצר מלים מקצועי, משדרים ידע שממנו אמורה לנבוע סמכות.

מן הראוי להעיר כאן הערת שוליים. האפקט הזה מתווך גם על ידי המעמד המיוחס לשפת האם  הספציפית של המטפל לעומת שפת הטיפול בתרבות בה מתקיים הטיפול. בישראל למשל, שפות אירופאיות נהנות ממעמד של שפות "תרבות" גבוהה, ולעומת זאת השפה הערבית לא נתפסת בעיני יהודים רבים כמבטאת עליונות תרבותית. תארו לעצמכם פסיכולוג עם עברית משובשת ומבטא כבד אנגלי, צרפתי, ספרדי או ערבי. יש סיכוי שבמקרה האנגלי למשל דווקא זרותו תוסיף למטפל הילת "מקצועיות"  וסמכות, ואילו במקרה הערבי סביר שהמצב יהיה הפוך ללא קשר למידת המקצועיות של שני אנשי המקצוע.

על כל פנים, כאשר הציפיה של המטופל למצוא מולו איש טיפול רהוט לא מתממשת, יש לכך השפעה על היכולת לתת בו אמון. גם המטפל החווה חוסר שליטה בשפה מתקשה יותר לתת אמון בעצמו וביכולותיו.

היבט זה מתחדד כאשר המטפל נאלץ מדי פעם לבקש את עזרת המטופל על מנת להבין את דבריו. בספרות על הגירה מוזכרת לא פעם התופעה בה ילדים לומדים את שפת המקום החדש מהר מהוריהם, וההורים מוצאים עצמם תלויים בילדיהם על מנת לנהל את חייהם בסביבה החדשה.  תופעה זו משפיעה לא פעם על יחסי הסמכות במשפחה, ובאופן דומה גם על יחסי הסמכות בדיאדה הטיפולית.

נשאלת השאלה האם זה "טוב" או "רע"? מצד אחד, ברור שאם הסמכות והאמון מתערערים מעבר לסף מסויים, קשה יהיה לקיים קשר טיפולי. מצד שני, לא פעם מטפלים מניחים שהם יודעים יותר ממה שהם באמת יודעים. ייתכן שדווקא הזהירות, ההססנות והצניעות שנגזרת עליהם כתוצאה מאבדן השליטה בשפה יכולים לקדם מערכת יחסים טיפולית שוויונית יותר המבוססת על יותר הדדיות והקשבה.

ייתכן שמחקר אמפירי על הסוגיה הזו היה מלמד אותנו משהו. אני לא מצאתי מחקר כזה. כמובן שיש מחקר על המקרה בו המטופל מתקשה בשפת הטיפול. אבל לא על קשיי המטפל. מדוע? לדעתי הסוגיה הזו, כמו סוגיות רבות אחרות בעבר, נוגעת בבושה בספקות ואולי אפילו באשמה של מטפלים מהקבוצות הלא הגמוניות, במקרה הזה, מטפלים  שאינם שולטים בשפה בה הם מטפלים. כל עוד הנושא לא קיבל הכרה כלגיטימי, כל מטפל כזה מתמודד עם הנושא "לבד בחושך". זה מספיק קשה למטפלים כאלה להוכיח שהם טובים מספיק (כמו שקשה לנשים, לזרים, למזרחים, לערבים, ליהודים, להומוסקסואלים). ניתן להבין מדוע הם לא מוצאים לנכון להקדיש מאמץ למפעל שרק ינכיח יותר את הקשיים שממילא הם מנסים להתגבר עליהם ולפצות עליהם.

אחת האכסניות הנדירות המאפשרות התבוננות ודיון בחוויה הזו היא בית הספר לשלום בנוה שלום. במאמר משנת 2000, מנתחים רבאח חלבי ומיכל זק את הדינמיקות הכרוכות בשימוש בשתי השפות במפגשים בין יהודים וערבים, ובין השאר מתייחסים לקושי להבין ולהתבטא בשפה שאינה שפת האם, למעמד של הערבית והעברית בישראל, ולהשפעה של הדינמיקות על תחושת קומפיטנטיות ויחוס קומפיטנטיות למנחים. כמנחה מפגשים בין יהודים ערבים בנוה שלום זכיתי לשמוע את התובנות בעל פה מעמיתי הערבים, וגם ולקרוא אותן במאמר – אבל הייתי צריך לחיות באנגלית על מנת להבין אותן באמת. חלק הארי של ההמשגות שלי עד כה שואב מהניסיון של עמיתי ושלי כמנחים בביה"ס לשלום, ומההמשגות שלחלבי וזק. כאמור, אינני מכיר ניתוח מעמיק יותר של הקשר בין שימוש בשפה, יחסי כוח ואמון, וסיטואציה הדומה לסיטואציה טיפולית. ואני ממליץ למי שהנושא מעניין אותו לפנות למאמר המופיע בספר "דיאלוג בין זהויות."

אני מבקש להסב את המבט כעת לאופן השני שבו השימוש בשפה שלא היתה שפת אמי השפיע על דרך הטיפול שלי – לפניה שלי למקורות הבנה והשפעה התלויים פחות בשליטה בשפה הדבורה.

אפתח את הדיון בסוגיה זו בכמה מלים נוספות על עצמי. לפני שהגעתי לארצות הברית הקדשתי שנים ארוכות ללימוד מדעי הרוח, וללימוד החברה הישראלית, ומקומי בה. אני חושב שהמסלול שעברתי מייצג אנשים רבים הפונים למקצועות הטיפול, והמתעניינים גם בספרות, פילוסופיה, או סוציולוגיה, אנשים המבקשים להבין טוב יותר את עצמם ובני אדם אחרים. בגיל שלושים, כשפניתי ללימודי פסיכולוגיה קלינית, היו מאחורי ודאי אלפי מאמרים וספרים שקראתי ומאות עמודים שכתבתי, ושנים ארוכות של התנסויות משמעותיות ושיחות על נושאי זהות לאומית, אתנית, דתית, מגדרית ומעמדית בישראל. גם כשקראתי ודיברתי אנגלית (וקצת מאוד ערבית), במובן העמוק, הלימוד נעשה בעברית ישראלית. ידעתי הרבה על ההקשרים התרבותיים של המלים המשמשות לתאור חוויות של ישראלים. למה למשל פעילים מזרחים מתעקשים להקרא מזרחים ולא מזרחיים, ולקרוא לאשכנזים אשכנזים. מתי מישהו קורא לי "אחי" ומה זה אומר? (כשחזרתי זה כבר נהיה "אח שלי" ואפילו "אח שלו") מה המשמעות המילולית אבל גם הסימבולית וההיסטורית של מלים כמו פרחה או ערס או טרור או מניאק. מה זה "צפוני"? ומה זה "מורעל" מה זה "עבודה ערבית"? מה זה "בייניש" ומה האסוציאציה הנלוית למונח "דתל"ש"? מה זה אומר כשמישהו אומר "ערביי ישראל" או "פלסטינים" או "פלשתינאים". למה הרצליה פיתוח היא לא עיירת פיתוח, מי החליט שאנשים מסויימים הם "טעוני טיפוח" ואיך זה שעם כל ה"טיפוח" שהם לכאורה זכו לו הם עדיין "טעונים"? על חלק מהשאלות האלה קראתי מאות עמודים, או התווכחתי עשרות שעות. וחלק למדתי במובלע, פשוט כי חייתי כאן. החקירות שלי והידע שקניתי, הקנו לי כלים לניתוח ביקורתי והבנה של מה שבעבור ישראלים רבים הוא "טבעי" ומובן מאליו.

את המטען הזה לא יכולתי פשוט ליבא איתי. נכון, זה שידעתי מה זה "משתכנז" עזר לי להבין מהר יותר את המונח oreo– שמשמעותו המגנה היא "לבן מבפנים שחור מבחוץ" כמו העוגיות עם המילוי הלבן. ככה מכונים סוג מסויים של שחורים על ידי אחיהם. ממש לאחרונה כשכתבתי את ההרצאה הזו סיפרו לי על המונח "בננה" שבו סינים מכנים אמריקאים ממוצא סיני – צהובים מבחוץ לבנים מבפנים.

המלים שציטטתי הן דוגמאות קצה. אבל ישנן אינספור דוגמאות עדינות יותר. אתם למשל אומרים סלטים או סלטים? ומה זה אומר כשאשכנזי אומר סלטים. כשהוא אומר את זה ליד הדודה האשכנזית, וכשהוא אומר את זה ליד חברים שהוא חושב למזרחים. מה המשמעות של דיבור על חוויות הצבא, שהוא כל כך רגיל בחברה היהודית הישראלית, כשבחבורה יש גם ערבים? כאמור יש עוד אינספור דוגמאות. לא לכולן אנחנו מודעים. אנחנו יודעים המון על בן שיחנו מהמילה הראשונה שהוא או היא הוגים (או לפחות אנחנו חושבים שאנחנו יודעים)

הדוגמאות שציטטתי נוגעות כמובן בענייני זהות ומאבקי כח בחברה, תחום שעסקתי בו רבות. אבל יש כמובן דוגמאות רבות למטען התרבותי המשותף לכל מי שראה כאן טלביזיה וסרטים, וראה או לא ראה סרט ערבי ביום ששי, ושמע רדיו והלך לגן ולבית ספר ממלכתי או ממלכתי דתי או עצמאי או ערבי, ולמד תנ"ך או גמרא או דינים או מחשבת ישראל, או ספרות עברית חדשה, ושקראו לו את מיץ פטל או איה פלוטו, והשתתף בעשרות סדרי פסח, או עיד אלאדחא או כריסמס, וימי זכרון וימי אדמה, או הקשיב לרדיו ראמאללה או לאלג'זירה או לאלערביה או לפוקס.

לדוגמא, כשמטופל חרדי שלי שומע ממני שאני יודע מה זה חברותא, ויודע מי הם  כמה פוסקים החשובים ומה היחסים בינהם, ומה זה ישיבה קטנה ומה זה ישיבה גדולה, זה מיד משנה במשהו את היחס אלי. ההכרות שלי עם התרבות של המטופל מתפרשת גם כהכרה בערכה. באופן דומה, כשמטופל חרדי מזכיר בן משפחה ששירת בצבא, אני שומע את אותו סוג של ניסיון להתקרב ממנו. זכור לי למשל שבקליניקה בבית הספר בארצות הברית הפנו אלי מטופלת שגדלה בלבנון ושנשאלה אם היא מתנגדת לכך שמטפל ישראלי יטפל בה. לפגישה הראשונה היא הגיעה עם צלב גדול. אני הבנתי את המסר מיד. ולקח לי רבע שעה להסביר אותו בפגישת ההדרכה למדריכה האמריקאית שלי.

כשאני משוחח עם מטופל בעברית, אני מודע להרבה מאוד רבדים של מסרים המוחלפים ביננו. הרבה הבנות מתכוננות ברמת מודעות כזו או אחרת. כשטיפלתי באמריקאים באנגלית, היה ברור להם ולי שמטענים תרבותיים שלמים הקשורים בשפה אינם רלבנטיים פתאום. כי ברור שאיני שולט בהם. אז במקרים קיצוניים שימוש לא מוצלח שלי במילה עורר בכל זאת תגובה שלא רציתי בה – זכור לי שאמרתי לחבר ולא למטופל למזלי שהוא womanizer, אני התכוונתי למחמאה, ואחרי שראיתי את פניו מתכרכמות ביררתי והבנתי.

אבל כשחוסר הדיוק לא היה קיצוני, נראה היה ששני הצדדים פשוט מוותרים על רבדים רבים של משמעות. כאילו ניגנתי בפסנתר באצבע אחת. כשהצלחתי, המלודיה היתה בסדר. על ההרמוניה לא היה מה לדבר.

מה זה עשה לי בתור מטפל?

זה גרם לי לנסות ולהשען על עולמות ידע אחרים ודרכי השפעה אחרות. הפסיכולוגיה הקלינית משופעת בתיאוריות על האופן שבו אנשים פועלים ומשפיעים זה על זה. כל תאוריה ומונחיה והנחותיה. כשנשללו ממני עולמות הידע אותם הכרתי נאלצתי להשען ביתר שאת על המונחים התיאורטיים. נעשיתי פחות ופחות דומה לחבר או יועץ או רב החולק עם הנועץ בו עולמות תוכן ומשמעות רבים ומורכבים, ושבשיחה בינהם בחירה במילה זו או אחרת, או אפילו במבטא או אינטונציה מסוימים עושים את כל ההבדל, ויותר ויותר דומה לרופא המטפל במטופל מתרבות אחרת, ושבעבור שניהם כמה שהשפה תהיה שקופה יותר כן ייטב.

הגישה התיאורטית שלי רואה בחוויה והבנה של תהליכים רגשיים לא מודעים מוקד מרכזי של הטיפול הפסיכולוגי. אם נתבונן בנסיונות להמשיג את תופעת הרגש האנושי נוכל להבחין בשני מרכיבים  – האחד מרכיב אוניברסאלי, והאחר תלוי תרבות שפה והקשר. מצד אחד, אנו יודעים שהבעות פנים מסויימות מזוהות על ידי בני כל התרבויות כמבטאות מספר רגשות בסיסיים כגון פחד שמחה עצב גועל והפתעה. מצד שני סופרים משוררים וגם מטפלים מקדישים מאמץ רב על מנת להביע גוונים ובני גוונים של חוויות רגשיות. אחת הציפיות של חלק ממי שפונים לטיפול היא לזכות בהבנה מעודנת ומדוייקת של עולמם הרגשי. הם מצפים להבנה המבוססת הן על ההיכרות העמוקה של המטפל עם המטופל, אבל גם על יכולותיו של המטפל לקלוט ולבטא דקויות רגשיות.

משנאלצתי לוותר על היומרה להבין ולבטא דקויות נאלצתי לבחור בסוג אחר של מאמץ לדייק. כפי שכולנו יודעים, מלים יכולות למסך משמעות רגשית כשם שהן יכולות לתארה. ותיאורים מורכבים יכולים לטשטש לעתים אמת חשובה.

אני פניתי איפה לנסיון להבין טוב יותר, באופן בלתי אמצעי, מהו ה-רגש הדומיננטי המסתתר מתחת לשפע המלים, המסביר את מה שיש להסביר, בחיי המטופל, ובאינטראקציה איתי. תוצאה אחת לכך היתה שהעדפתי ללמוד לעומק את הקלאסיקנים של התחום כגון פרויד קליין וקוהוט שניסחו את הגישות הבסיסיות לשאלות כיצד נוצרים סימפטומים וכיצד הם נרפאים, על פני הדיונים המורכבים של יורשיהם שהרחיבו גיוונו ויישמו את העקרונות לעוד ועוד הקשרים שונים. תוצאה אחרת היתה שהקשב שלי שינה מוקד. למדתי להאזין לשפת גוף, לקצב ולשינויים בקצב, לטון הדיבור, לעוצמת הצליל לגובהו ולשינויים הדקים בהם, לקצב הנשימה ועומקה, לאיכות קשר העין. גם ההתערבויות שלי היו ב"שפה הזו." הבעות הפנים שלי, קצב הדיבור, האינטונאציה התאמצו להדהד, לקלוע ולהשפיע. כשהתבוננתי בפגישות שלי שהוסרטו בוידאו ראיתי כיצד אני משנה את תנוחות גופי כתגובה לתנוחות גופם של מטופלי, ולהפך. המלים הפכו מעיקר לכסות, וידעתי שלפעמים אני מפספס במלים בגדול, ועל כן כדאי מאוד שהתקשורת הרגשית הלא מילולית תהיה מדויקת דיה כדי לספוג את חוסר הדיוקים הללו ולפצות עליהם. השתדלתי שהמלים והמשפטים שאמרתי יהיו פשוטים ככל האפשר ומכוונים לעיקר, והזנחתי במודע את הניסיון לתפוס ולבטא דקויות ומורכבויות שברגש.

זכורה לי חוויה בזמן הנחייה של קבוצת עמיתים בזמן ההכשרה שלי בארצות הברית. התקשיתי לעקוב אחר תוכן השיחה, ולפתע התברר לי. אני לא צריך לעקוב אחר התוכן. מדובר ככלות הכל בעמיתים – כולם אנשי טיפול. הם ייתייחסו זה לתוכן של זה. אני צריך להקשיב לתהליך הבין אישי. ומשהקשבתי לאופן שבו חברי הקבוצה התייחסו זה לזה, כיצד קטעו זה את זה, כהרף עין התבררה לי התמה הרגשית באותו הרגע – זה היתה תחרות האופיינית לקבוצה חדשה. לא הזדקקתי למלים שהם אמרו, ויכלתי לומר משפט קצר וקולע ששחרר אותנו מהשלב הזה ואיפשר לעבור לשלב הבא.

התהליך שבו "שפת הפסיכולוגיה" תופסת את מקום השפה הטבעית אופייני למטפלים בזמן ההכשרה ככלל, ולא רק למי שמטפל בשפה שאינה שפת אימו. אני סבור אבל שאילו הייתי עובר את ההכשרה בעברית, הייתי נשען הרבה יותר גם על עולמות הידע המוכרים לי – במודע ושלא במודע. אני סבור שיש סיכוי שלא הייתי נחלץ מהעולם הדיסקורסיבי שבו היה לי נוח, לעולם הרגשי הלא מילולי, שלדעתי הוא חיוני למטפל, ושאני מקווה שרכשתי בו מידה של יכולת תקשורת.

תיארתי אם כן את הקושי לפענח שפה שלא שלטתי בה, את ההשפעה של הקושי הזה על יחסי הכוח ביני למטופלי, ואת ההשפעה של הקושי הזה על הבחירה שלי להתמקד במה שנראה לי "עקרוני" על פני הניסיון להבין דקויות.

אני רוצה לחזור לסוגיית העדר המחקר בתחום. כשפניתי לכתוב על החוויה שלי מאוד הפתיע אותי כמה מעט כתוב על כך. זה במיוחד מפתיע כשחושבים על ארצות הברית וישראל, שתי ארצות הגירה, שאל שתיהן הפסיכואנליזה יובאה מארצות דוברות גרמנית. עד היום מגיעים לישראל הרבה מטפלים מארצות אנגלוסכסיות, מצרפת ומדרום אמריקה, והמטפלים הערבים ביננו, מטפלים בשפה שאינה שפת אימם, ובכל זאת כמעט ולא מדברים על זה. ייתכן שאנשים המטפלים בשפה שאינה שפת אימם שנים רבות יותר מהשנים בהן שהיתי בארה"ב מגיעים לשליטה בשפה המקלה באופן משמעותי על הקשיים אותם תיארתי. אני יכול להעיד שלא פגשתי אדם שלמד עברית רק כמבוגר ששליטתו בעברית משתווה לשליטתי בה. זה כמובן לא אומר שלא שרמת השליטה בשפה לא מספיקה לטיפול פסיכולוגי. כמו כן אני כמובן מודע לכך שיש אנשים שהתאזרחו לגמרי בשפות שאותן למדו בגיל מבוגר.

על כל פנים, אני סבור שהסוגיה הזו הולכת להיות יותר ויותר רלבנטית ומניח שהיא תזכה ליותר ויותר התייחסות. זה ייקרה גם מכיוון שחלק מהמחסומים המעמדיים ששמרו את המקצועות הטיפוליים לבני האליטות מונמכים, וגם מכיוון  שמעמדם של חלק מהמקצועות הטיפוליים יורד. יחד עם תהליכי הגלובליזציה המאפשרים לימודים ועבודה במקצועות הטיפוליים לאנשים מחו"ל או לאנשים שלא מהתרבות ההגמונית, יותר ויותר אנשים הופכים למטפלים בשפות שאינן שפות אימם. (Costa and Dewalee, 2012)

אני משוכנע שהניסיון להמשיג את חווית הטיפול בשפה שאינה שפת האם, יסייע מטפלים ששפת אימם אינה שפת הטיפול ולמדריכיהם. ומעבר לכך אני משוכנע שהחוויה הזו מעניקה פרספקטיבה נוספת להבנת התהליך הטיפולי. במובן מסויים ניתן לומר שאין שני בני אדם שעולם האסוציאציות שלהם זהה. השפה יכולה לשמש כגשר, אבל ייתכן שלפעמים היא מהווה מכשול, וייתכנו גשרים אחרים. ייתכן שדווקא המטפלים בשפה שאינה שפת אימם יכולים ללמד את האחרים על דרכים נוספות לחצות את הגשר שבין מטפל למטופל ובין אדם לאדם.