שימוש בטיעונים "פסיכולוגיים" על מנת להגשים תביעות פוליטיות בויכוח הציבורי על פעילות "ועדת האמת והפיוס" בדרום אפריקה.

תוכן:

מבוא.

ה-TRC כפרי של הכרעה פוליטית

ההשלכות של הגדרת המנדאט של ה-TRC סביב מושג "הפרת זכויות האדם"

השימוש בטיעונים "פסיכולוגיים"

*העבודה נכתבה בשנת 2000 (למיטב זכרוני – אולי שנה קודם או אח"כ).  דו"ח הועדה הרשמי של ממשלת דרא"פ המפורסם ברשת שינה את כתובתו וכעת היא  http://www.justice.gov.za/trc/report/index.htm

מבוא

עבודה זו היא ניתוח מקרה בו  איש מקצוע משתמש שימוש מודע בשפת הפסיכולוגיה בויכוח ציבורי להשגת תכליות פוליטיות. העניין במקרה המדובר הוא בכך ששימוש זה משרת תכליות הפוכות מאלו ששימוש בשפה פסיכולוגית משרת בדרך כלל.

הרקע לעבודה הוא פעילות "ועדת האמת והפיוס" “The Truth and Reconciliation Commission”  להלן, -“TRC” שפעלה בדרום אפריקה בשנים 1995-1997. ה-TRC היא גוף שהוקם על פי חוק. חבריו מונו על ידי נשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה והוסמכו לחקור את מה שהוגדר "ההפרות החמורות של זכויות האדם" שנעשו בשנים 1960-1994, ואת הנסיבות שהביאו אליהן. הגוף הוסמך לחקור ולגבות עדויות, להעניק חנינה על פי שיקול דעתו למי שביצע פשעים פוליטיים (בתנאי שביקש חנינה, וחשף את כל המידע על הפשע עליו ביקש חנינה), להמליץ על מדיניות שתמנע הפרה של זכויות האדם בעתיד, לבצע פעולות לתיקון תוצאות ההפרות כולל הענקת פיצויים, ולפרסם בדו"ח מקיף את מסקנותיו[1]. הקמת הועדה, פעולתה, ומסקנותיה לוו בדיון ציבורי ער. העבודה תתמקד בפן מסוים של דיון ציבורי זה – באופן שבו שימשו טיעונים "פסיכולוגיים מקצועיים" מטרות פוליטיות במהותן.

העבודה מתבססת על שני סוגי מקורות:

1. פרסומים רשמיים על ה-TRC, קרי, החוק שהווה את הבסיס לפעולתה, ופרקים מתוך הדו"ח שלה, שפורסם במלואו באתר האינטרנט הרשמי של ממשלת דרום אפריקה.

2. מאמריו של Brandon Hamber פסיכולוג קליני בהכשרתו, הפועל כמרכז של פרויקט בנושא אמת ופיוס ב"במרכז לחקר האלימות והפיוס" ביוהנסבורג, ואשר התמחה בחקר "ועדות אמת" אחרות בעולם כגון אירלנד ודרום אמריקה. מאמריו מלווים את הדיונים על הקמת -TRC, פעולתה ותוצאותיה. השינויים בדגשים המופיעים במאמריו הם הבסיס העיקרי לניתוח.

נעשה שימוש במקורות נוספים על סוגיות הנוגעות לפעילת ה-TRC, כגון מאמרים של כותבים אחרים, קטעי עיתונות דרום אפריקאית ובין לאומית המפורסמים ברשת, ותעתיק של דיון פתוח על סוגיית ה"פיוס" בדרום אפריקה, שנערך כחלק מדיוני ה-TRC.

ברקע הניתוח של המאמרים עומדות מספר הנחות:

1. את הקמת ה-TRC , וניסוח המנדט שהיווה בסיס לפעולתה, יש להבין קודם כל כתופעה פוליטית.

2. אופי ניסוח המנדט של ה-TRC נתן יתרון בויכוח הציבורי לסוג טיעונים המתמקד באינדיבידואלים, ובפעולות שנעשו של ידי אינדיבידואלים או לאינדיבידואלים.

3. יתרון זה נותן לבעלי מקצועות מסוימים מעמד עדיף בויכוח הציבורי – שני סוגים טיפוסיים הם משפטנים ואנשי בריאות הנפש. מקצועות אלו עוסקים ב"אישיות" (personality), כסוכנת המרכזית של נורמטיביות (במובנים שונים של נורמטיביות "חוקית מוסרית" או "בריאותית נפשית"). סוג נוסף של "מומחים" הזוכים ליתרון הוא אנשי דת – המומחים לבריאותה של ה"נפש" וגאולתה באמצעות וידוי, בקשת סליחה והענקתה.

4. מאפיין נוסף של הועדות הנותן יתרון לאנשי מקצועות המשפט ובריאות הנפש הוא התפקיד המרכזי של גביית עדויות בפעילות ה-TRC . (גביית עדויות הייתה פעילות שזכתה לסיקור תקשורתי נרחב ותרמה יותר מכל לדימוי התקשורתי של ה-TRC.)

5. יתרון זה משרת אינטרסים פוליטיים מסוימים – בעיקר את האינטרס להגביל את התחום שבו "אמירת אמת" ו"עשיית צדק" היא תנאי ל"פיוס".

במקרה הנדון בעבודה, הכותב מודע להנחות אלו, ומנסה לפעול במסגרתן נגד האינטרס המוזכר בהנחה 5 לעיל.

ניתן לחלק את העבודה לשני חלקים מרכזיים. חציה הראשון עוסק בהסבר הטענה כי יש להבין את ה-TRC כתופעה פוליטית. החצי השני מבוסס על ניתוח מספר מאמרים, העוסקים באופן זה או אחר ברווחתם של ה"עדים" או ה"קורבנות" המופיעים בפני ה TRC. בעיקר מנותחים מספר מאמרים של כותב אחד, ברנדון המבר, שנכתבו בנקודות שונות בזמן. שפת בריאות הנפש המקצועית, משרתת במאמרים אלה את המטרה הפוליטית להחליף את הסיפר[2] הלאומי הדרום אפריקאי. הסיפר החדש הוא הסיפר של דיכוי הרוב השחור על ידי המיעוט הלבן. סיפר זה הוא הבסיס לתביעה לצעדים מתקנים ולעשיית צדק, שמשמעותו פיצוי הקורבנות וכינון שוויון בין שחורים ללבנים. טענתי היא כי בכתיבתו של המבר, העמדה כלפי גביית העדויות על ידי ה-TRC נקבעת על פי המידה בה היא משרתת תכלית אחרונה זו, ולצורך זה מגויסים נימוקים "פסיכולוגיים מקצועיים" הנוגעים לרווחתם של הפרטים המעידים בפני ה-TRC.

כאשר עצם התועלת בגביית העדויות שנויה במחלוקת בעת הקמת ה-TRC מגויסים נימוקים "פסיכולוגיים" על החיוניות של "חשיפת האמת" לתהליך ההחלמה הנפשית של קורבנות המשטר הישן. לקראת סיום עבודת ה-TRC ולאחר פרסום הדו"ח שלה, נערכת הבחנה בין מושג ההחלמה או השיקום ובין מושג הפיוס. בנוגע להחלמה, מגויסים נימוקים על תפקיד הסביבה של הקורבנות בהחלמתם, על מנת להצביע על כך שתהליך גביית העדויות אינו מספיק, ועל כן יש ללוותו באמצעים נוספים. כמו כן מודגש שהתביעה לפיוס, אינה מתיישבת תמיד עם צורכיהם הנפשיים של הקורבנות. הטיעונים החדשים דורשים להרחיב את תחום הדיון מעבר לדיון באוסף אירועים הקורים לאישיויות, ולכלול בו מסקנות החלות על מערכות חברתיות רחבות.

המבר עושה אם כן שימוש מודע ומתוחכם בשפה המקצועית. הוא מודע לנטייה של השפה להגביל את תחום הדיון. הוא מודע גם לכך שהוא זוכה ליתרון בויכוח הציבורי כפסיכולוג, בגלל האופי של המנדאט של ה-TRC שנועד  להגביל את תחום הדיון. בכל זאת הוא משתמש בשפת בריאות הנפש לתכלית הפוכה ל"נטייה טבעית" שלה, קרי, לנטייה להעמיד תהליכים חברתיים על תהליכים פסיכולוגיים המתרחשים בתוך האישיות. בשם הבריאות הנפשית של הפרטים המשלמים את מחיר הפיוס הלאומי – הוא תובע תביעות בעלות משמעות פוליטית[3].

ה-TRC כפרי של הכרעה פוליטית.

הרטוריקה שהתלוותה לפעולת "ועדת האמת והפיוס" יוצרת תמונה המפריעה להבנה מלאה של מתכונת פעולתה. דבריו של הארכיבישוף דזמונד טוטו, יושב ראש הועדה, במבוא לדו"ח הסופי, מבטאים תפיסה של ה-TRC המבוססת על "הקבלה" ו"הגדלה". לכאורה, התהליך שמתרחש בין שתי הקהילות – הלבנה והשחורה – באמצעות ה-TRC מקביל למה שקורה בין שני בני אדם, כאשר אחד מהם מבקש את סליחת רעהו על עוול שגרם לו, ואותו קורבן עוול סולח לו, אלא שהוא קורה ב"קנה מידה" גדול יותר[4]. טוטו מעלה על נס בדברי הסיכום של הדו"ח הסופי מקרים של בקשת סליחה כנה, המתבטאת גם במעשים, ומקרים של סליחה על פשעים מזעזעים. לעומת זאת הוא מצטער על כך שחלק מהקורבנות אינו נכון לסלוח, ומתווכח עם המבקרים מבחינה עקרונית את הציפייה לסלוח. הוא גם מתמרמר על אלו מבין האחראים לפשעים, שהתוודו רק "מן השפה לחוץ", ללא תהליך בקשת סליחה כן.

לדידו של טוטו ב-TRC אמור להיווצר סיפר משותף חדש לכל הדרום אפריקאים. בסיפר זה ה"רוע" הוא משטר האפארטהייד[5]. ההכרה בכך, היא תנאי להיטהרות מרוע זה. על חטא ניתן לסלוח רק משהחוטא הכיר בחטאו. בדרום אפריקה החדשה יש מקום לקורבנות שסלחו ולחוטאים בתהליך כפרה.

האם הקהילות הלבנה והשחורה אכן מילאו את התפקיד שיעד להם טוטו בדרמה הדתית של הסליחה והכפרה? האם המקרים הפרדיגמטיים של פרטים ומוסדות שלקחו על עצמם תפקיד זה, עליהם מצביע טוטו מהווים ראיה לכך, או שמא דווקא נדירותם, עליה הוא מצר, מבטאת "כישלון" של הפרויקט? כיצד יש להתייחס אל המקרים של לבנים ושחורים המסרבים לקחת על עצמם את התפקיד אותו מיעד להם הארכיבישוף טוטו?

מכיוון שההסכמה של החוטא לאופן בו מגדיר הקורבן את החטא היא תנאי בסיסי לתהליך הסליחה, מביעה ה-TRC כעס רב על כך שאחד מחבריה הלבנים של הועדה מצא לנכון לפרסם חוות דעת מיעוט. נראה אם כן שסיפר "משותף" לא נוצר בעקבות פעולת ה-[6]TRC, וכי רובם המכריע של הדרום אפריקאים לא קיבל עליו את התפקיד בדרמה של הסליחה אותו יעד להם טוטו.

הראיה לכך היא ששיתוף הפעולה עם ה-TRC זה היה לצנינים בעיני נציגים רבים של המיעוט הלבן, כפי שהתבטא בעיתונות הלבנה, בתלונות של ה-TRC על אופי העדויות של חלק מהעדים הלבנים, ובפרסומה של חוות דעת מיעוט על ידי אחד החברים הלבנים ב-TRC. כמו כן, הויתור על היכולת להעניש את הפושעים או לתבוע מהם פיצויים קוממה רבים מהשחורים – בעיקר בקרב הקורבנות הישירים של המשטר הקודם.

ניסיון פשטני לאנאלוגיה בין תהליכים נפשיים של סליחה וכפרה לתהליכים בין קהילתיים, או הצבעה על מקרים בהם אכן התרחשה דרמה כזו בין פושעים מסוימים לקורבנות מסוימים לא ממצה את התפקיד שיועד ל-TRC. ייתכן ורבים בדרום אפריקה היו שותפים לציפיותיו של הארכיבישוף טוטו. אולם, על מנת להבין את אופייה של ה-TRC ואת אופי הויכוח הציבורי סביבה יש להתייחס אליה כתופעה פוליטית. ככלות הכל, ה-TRC היא  מנגנון שהוקם על ידי המדינה, כחלק מהסדר פוליטי בין נציגי המשטר הקודם לנציגי המשטר החדש על חלוקתם מחדש של משאבים. אף אחד מהצדדים, לא התייחס למבנה ה-TRC כמבנה רצוי, אלא כאל פשרה הכרחית.

מרכיב מהותי של המנדאט של ה-TRC הוא הסמכות שניתנה לו לתת חנינה למי ש"הפר באורח חמור זכויות אדם" מסיבות פוליטיות. מרגע שהתברר שממשלת דרום אפריקה תיבחר באורח דמוקרטי, והרוב השחור ייהנה מרוב שיאפשר לו לחוקק כל חוק ולשלוט ללא מצרים במנגנוני השלטון, ברור היה שנציגיו יוכלו לחוקק חוקים שיאפשרו לתבוע את סוכני המשטר הישן לדין בהליכים פליליים ואזרחיים. נציגי הרוב השחור ויתרו במידה רבה על אפשרות זאת בעת המשא ומתן שקדם לבחירות, ויתור שזכה לביקורות רבות.

על מנת להבין את הויתור הזה יש להעמידו בהקשר. ההקשרים הרלבנטיים הם:

1. מכלול המשאבים שחלוקתם עמדה למשא ומתן.

2. מאזן הכוחות בין הצדדים המתדיינים.

3. מחויבותם של הנציגים לאינטרסים של הקולקטיב אותו ייצגו מצד אחד, ולאינטרסים של ה"חיילים" שעמדו בחזית המאבק מצד שני.

המשאבים שעליהם דנו הצדדים היו דרכי חלוקת הכוח הפוליטי והשימוש בו, דרכים לחלוקה מחדש של משאבים כלכליים, ודרכי סיפור הסיפר הלאומי[7]. מאזן הכוחות היה מורכב ביותר. להלן נזכיר שני ממדים שלו. בממד הזמן, נציגי המיעוט הלבן חלשו על המנגנון המדינתי בזמן המו"מ כשלשחורים אין בו דריסת רגל. יחד עם זאת ברור היה שלאחר בחירות דמוקרטיות, יזכה ה-ANC ביכולת דומה מבחינת האפשרות להכתיב את מדיניותו למנגנון הממשלתי באמצעות הרוב המכריע לו יזכה. ממד נוסף הוא העובדה שעם העלם הגיבוי של ברה"מ של ה-ANC ולמדיניותו הסוציאליסטית, מילא העולם המערבי תפקיד מפתח במאזן הכוחות. העולם המערבי העמיד בפני הצד הלבן את התביעה לדמוקרטיזציה, ובפני הצד השחור את התביעה לוותר על הפרוגרמה הסוציאליסטית שלו ולהחליפה במחויבות לשוק חופשי המשתלב בתהליכי הגלובליזציה. יוצא אפוא שהכרעות כבדות בשני תחומים אלה הוכתבו במידה רבה מראש לשני הצדדים על ידי מאזן הכוחות הבין לאומי באותה שעה – הכוח הפוליטי יועבר לידי הרוב השחור אך לא כן הבעלות על רובם ככולם של אמצעי היצור.

העסקה שעמדה בבסיס כינונה של ה-TRC היא בעיקרה הויתור על האפשרות לממש את הכוח הפוליטי על מנת להעניש את "חיילי" המשטר הישן, תמורת שיתוף פעולה מאולץ של אותם חיילים בהפיכת הסיפר הקולקטיבי השחור לסיפר  הלאומי החדש של דרום אפריקה[8]. ההכרעה לאפשר מתן חנינה למי שנתפסו כאחראים לפשע, תוארה על ידי המקבלים אותה כהכרעה ובריאנית[9] טיפוסית, הכרעה של מנהיג בין ערכים מתנגשים, ובמקרה דנן בין "צדק" ו"שלום"[10]. במערכת יחסי הכוח שהתקיימה ב 1994, עם הלגליזציה של תנועות השחרור, אך לפני קיומן של בחירות כלליות וכינונה של חוקה חדשה, חששו מנהיגי הרוב השחור שסירוב להתחייב לסוג כלשהו של חנינה יגבה מחירים כבדים. המנהיגים שהיו שותפים לעיצוב אופייה של ה TRC, האנשים המעורבים בפעולתה והמבקרים שלה, מזכירים מחירים אלה:

ברמה הלאומית הוזכרו המחירים הבאים[11]: ראשית, המשא ומתן בין ממשלת האפארטהייד ותנועות השחרור לווה במעשי אלימות רבים. התעקשות והתמשכות המשא ומתן, היו עלולים לגרום להסלמה וליציאת המצב משליטת המנהיגים – הן הלבנים והן השחורים – תוך דרדור המדינה לכאוס מוחלט. סכנה נוספת הייתה שאנשי כוחות הביטחון, המועמדים הטבעיים להיות נתבעים לדין עם קום המשטר החדש, יחבלו באמצעות כוחם בתהליכי המשא ומתן ומעבר השלטון. סכנה נוספת הייתה שסדרה של משפטים כנגד אנשי המשטר הישן, שהייתה מתקיימת עם קומו של המשטר החדש, הייתה מערערת את יציבותן של מערכות רבות, שעדיין אוישו ונוהלו על ידי אנשי המיעוט הלבן, ופוגעת ביכולתה של המדינה להתמודד עם הקשיים הכלכליים איתם התמודדה בעקבות המרי השחור והחרם הבין לאומי.

ההתעקשות על קיומם של הליכים משפטיים קונבנציונאליים עלולה הייתה לגבות מחיר מסוג אחר – פגיעה ביכולת "גילוי האמת" על המשטר הישן. קיומם של משפטים היה מעמיד חומר רב המתעד פשעים, והעומד ברשותם המוחלטת של אנשי המשטר הישן, בסכנת השמדה. לאי גילוייה של האמת היו מחירים הן לפרטים נפגעי המשטר הקודם והן לקולקטיב השחור:

ברמת הפרטים היה חשש שאנשים לא יוכלו למצוא מידע על אודות יקיריהם שנעלמו נאסרו או נהרגו. כמו כן היה חשש שאנשים שנטפלו עליהם עלילות שווא בגין פעולתם בתנועות השחרור, או כחלק ממדיניות הטלת האימה על הרוב השחור לא יזכו לטיהור שמם. חשיפת האמת באמצעות הליכים משפטיים המחויבים לדיני הראיות המקובלים, הייתה עלולה, בהתמשכה, לגבות מחיר נפשי כבד מהקורבנות, ולהסתיים במקרים רבים ללא הכרעת דין מספקת. ההערכה הייתה שהן למדינה כתובעת בדין פלילי, והן לקורבנות כתובעים בדין אזרחי, לא יהיו אמצעים להביא לידי מיצוי מספק הליכים משפטיים מקובלים.

ברמה הלאומית, היה לרוב השחור צורך "להחליף את הסיפר הלאומי" של דרום אפריקה, לאחר תקופה של שליטה לבנה באמצעי התקשורת.  חשיפתן הפומבית של העובדות הערומות, על העינויים, האלימות, הרציחות, התכנון הקונספירטיבי והמימון של מלחמת האחים בתוך הרוב השחור, שירתה אפוא מטרה פוליטית של הרוב השחור. מאבק משפטי תחת תנאים של השמדת ראיות היה עלול לפגוע במטרה שכזו.

ההשלכות של הגדרת המנדאט של ה-TRC סביב מושג "הפרת זכויות האדם".

כאמור, משטר האפארטהייד נתפס על ידי תנועות השחרור כ"פשע כנגד האנושות" כשלעצמו[12]. יחד עם זאת המנדאט של ה-TRC אינו דן באפארטהייד כבפשע. מושג המפתח המגדיר את המנדאט של ה-TRC הוא "הפרות חמורות של זכויות אדם". הגדרה זו של המנדאט מעמידה בלב עבודת הועדה את העדויות ה"גולמיות".

הגדרת המנדאט של ה-TRC באופן זה, היא מענה לאתגר העצום של ייצור סיפר חדש לדרום אפריקה – סיפר שייהנה ממידה של אמינות וייוצר במהירות. את האמינות מספקת העובדה שעיקר עבודת המחקר הינה "איסוף חומר גלם". על פניו נראה ש"עם עובדות אי אפשר להתווכח".

השלכה חשובה היא צמצום טווח מושאי החקירה באמצעות הקונקרטיזציה שלהם. מאפייניו המבניים כלכליים של משטר האפארטהייד, הדרכים השונות בהן הפיקה קבוצת המיעוט הלבן תועלת על חשבון הרוב השחור,  אינם מוגדרים כמושא לחקירה. העובדה שהאוכלוסייה השחורה כולה נאלצה להשלים עם אפליה, תחת איום באלימות אינה בגדר "הפרה חמורה של זכויות האדם". רק מקרי האלימות הגלויה המהווים ביטוי קיצוני לעימות שבין שתי קבוצות האוכלוסייה מהווים מושא לחקירה.

כמו כן, המקרים שבמוקד החקירה הם מעשים שנעשו על ידי פרטים לפרטים אחרים. מדיניות או פרקטיקות מפלות או מדכאות של מוסדות אינן נחקרות ככאלה. האלימות המוסדית אינה נחקרת כאמצעי לקיום מדיניות מפלה ופרקטיקות מפלות, אלא כגילויי אלימות העומדים בפני עצמם.

מחד גיסא, הגדרה שכזו "מסתירה" היבטים רבים של משטר האפארטהייד. לכאורה, רק אותם אנשים אלימים, ואלו שנתנו להם הוראות הם האחראים לאפארטהייד. מאידך גיסא, ההגדרה "צובעת" את התופעה כולה בצבעים עזים של "שחור לבן". לכאורה כל המורכבות של חיים בדרום אפריקה כשחור או כלבן מתמצית בהיותך מדכא אלים או קורבן לאלימות[13].

מוגבלות זו של ה-TRC זכתה להתייחסות – הן של מבקרים והן של אנשי הועדה. כבר בעת עבודת הועדה הורגש הצורך במתן מקום נכבד יותר להיסטוריונים ולאנשי מדעי החברה, על מנת שיפרשו את ההקשרים הדרושים להבנת תופעת האפארטהייד[14]. על כל פנים דימוייה הציבורי של הועדה נקבע בכל זאת על ידי שלושת מאפייניה העיקריים, עיסוקה בגביית עדויות, במתן חנינות, ובניסיונות לפיצוי הקורבנות.

המקום המרכזי שתפסה גביית העדויות מקורבנות היא החשובה לענייננו. הועדה כולה מצאה עצמה מחויבת לאנשים אלו. הם אלו שסבלו, ונכונותם לשתף פעולה עם הועדה הייתה תנאי לעבודתה. המחויבות אליהם נבעה גם ממעמדם המוסרי. מנהיגיהם ויתרו על האפשרות של המדינה לתבוע לדין את אלה שפשעו נגדם, והם גם ויתרו בשמם על האפשרות לתבוע את אלו שפשעו נגדם בהליכים אזרחיים. כפי שהתברר במהלך עבודת הועדה, גם הפיצויים הכלכליים להם זכו אותם אנשים, לא עמדו ביחס סביר לנזקים שנגרמו להם. מבחינות רבות, הם אלו ששילמו את המחיר הכבד ביותר בעבור ה"פיוס". על כן, מובן מדוע רווחתם, ובעיקר רווחתם הנפשית, תפסה מקום מרכזי בדיון הציבורי על פעולת ה-TRC.

השימוש בטיעונים "פסיכולוגיים".

להלן נפרט מספר סוגים של טענות העולות במאמריו של המבר ובמאמרים אחרים:

1. אנשי בריאות הנפש הם המומחים לטובת הקורבנות. הסתפקות ב"גבית עדות" משפטית או ב"מוודים" דתיים שמצפים לתגובות מסוימות מהעדים פוגעת ברווחתם.

2. הידע הפסיכולוגי על קורבנות דומים הוא שטובת הקורבנות דורשת אמת.

3. טובת הקורבנות דורשת משאבים "מקצועיים".

4. טובת הקורבנות דורשת מהחברה שינוי של עמדות וגישות מקובלות.

5. ה"פגיעות החמורות בזכויות האדם" אינן הפגיעות היחידות שנגרמו לעדים, והעדים אינם הקורבנות היחידים.

השלב הראשון – העמדת רווחתם הפסיכולוגית של העדים במוקד.

בשלב הראשון של פעילות ה-TRC ניתן להצביע על שני יעדים מרכזיים של המבר, כפי שהם באים ליד ביטוי בהרצאתו מ- 1995. יעד אחד הוא הדגשת החשיבות של גילוי האמת והעיסוק בה להחלמתם של קורבנות אלימות פוליטית, והיעד השני הוא הדגשת תפקידם של אנשי בריאות הנפש בתהליך (להדגשה זו שני תפקידים – השפעה על אופי הדיון, כך שייקח בחשבון גורמים המשפיעים על התהליך הנפשי של ההתפייסות, ודרישה להקצות תפקידים ומשאבים ל"מומחים" לאותם תפקידים)[15]. המבר מנהל ויכוח בשתי חזיתות. בחזית הראשונה נגד אלו הטוענים שעיסוק יתר בגילוי האמת מזיק, ובחזית השניה, נגד אלו המתעלמים מתהליך ההבראה של הקורבנות (בעלי האוריינטציה המשפטית)  או אלו שעלולים להאיץ בקורבנות לעבור את תהליך הפיוס בקצב מהיר מזה המתאים להם. נתייחס להתמודדותו של המבר עם שני היעדים בזה אחר זה:

המבר מעלה נימוקים שונים על מנת להצדיק את העיסוק בזוועות העבר:

1.   הוא מגייס תיאוריה קוגניטיבית על תופעת ה"לחץ לאחר טראומה". קורבנות של טראומה מרגישים פגיעים וחסרי אונים מכיוון שאין להם הסבר למה שקרה להם, וכיוון שהם נותרו עם תמונה מעוותת של העולם ושל האנושות. שרטוט התמונה המלאה של מה שהתרחש תעזור לאותם אנשים להשיב לעצמם את תחושת הביטחון בבני אדם ועולם.

2.   המבר מוסיף להסבר זה את התופעה של קורבנות החשים אשמה על מה שקרה להם. בירור האמת וההצבעה על האשמים האמיתיים יכול לשחרר את הקורבנות מאשמה זו.

3.   המבר מתאר מצב של שתיקה המביאה לשיתוק, המביא בתורו לבידוד של הקורבנות וניכורם מסביבתם. הוא מצביע על גורמים חזקים המונעים מקורבנות לספר על הטראומה שעברו: חשש מנקמה, חשש שלא יובנו, ו"תגובה פסיכולוגית טבעית" המסתייגת מהעלאת הטראומה למודעות. יחד עם זאת המבר משוכנע שגם הדחף לספר על הטראומה קיים. כשיד הגורמים המרתיעים מלספר על העליונה, הדחף לספר אינו נעלם, אך הוא גורם לקורבנות שיתוק ופוגע ביכולתם לקיים תקשורת אפקטיבית עם סביבתם, מה שמביא לבידודם וניכורם.

4.   המבר מגייס "ידע פסיכולוגי" על החלמה מטראומה הקושרת החלמה כזו בסיפור הטראומה על כל פרטיה, וחוויתה מחדש בסביבה בטוחה. למעשה הוא מערב כאן את מה שידוע כקריטריון אמפירי להתנהגות בני אדם לאחר טראומה (הנטייה לחזור על הסיפור), ותובנה פסיכו דינמית על אופן ההחלמה מנוירוזות.

5.   המבר מתייחס לפעולות התיקון ופיצוי שה-TRC אמור לנקוט כאל סמלים וטקסים המקלים על תהליך ההחלמה.

בנוגע לתפקיד אנשי בריאות הנפש הפעילות ה-TRC, מטעים המבר, כי העיסוק בטראומות הוא מכאיב, ומזהיר כי עיסוק כזה ללא תמיכה מתאימה עלול לעורר זעם ורצון לנקמה במקום תהליך של פיוס. כמו כן, תחקור העדים על ידי מי שאינו מיומן בזיהוי קורבנות טראומה ומגע עימם עלול לפגוע בעדים במקום לשקם את כבודם (אחת המטרות המוצהרות של ה-TRC)

המבר מבקש ליצור מסביב לעדים סביבה תומכת (מה שמזכיר את המושג “Therapeutic Milieu”), הכולל שירותי תמיכה קהילתיים (מה שדורש ארגון ואף מימון של הגופים הלא ממשלתיים באופן ממלכתי), הכשרה של המתחקרים על ידי אנשי מקצוע בתחום האבחון של נפגעי טראומה והטיפול בהם, וקיום הליכי "תדרוך" לפני העדות ולאחריה[16] במיוחד לאלה שיעידו בשימוע פומבי. כמו כן ממליץ המבר על קיום קבוצות תמיכה לניצולים.

דרישות אלו של המבר ממלאות למעשה תפקיד דיאלקטי בשיח על תפקיד גילוי האמת על הפשעים שנעשו בתקופת האפארטהייד. מצד אחד, הן משתלבות היטב במגמה הכללית לפרק את הקשר בין "גילוי האמת" ל"עשיית צדק" הטבוע בשיח המשפטי – ובכך הן מצטרפות לפשרה שהושגה המגינה על האינטרסים של הפושעים על חשבון אלו של הקורבנות. מצד שני, אם מקבלים את המסגרת של הפשרה, השינוי בתפקיד "גילוי האמת" מבטא עמידה על האינטרסים של הקורבנות. כאשר גביית עדות במשפט מסבה לקורבן סבל או נזק, זה מוצדק לאור קיומו של הליך שמשיב לו את זכויותיו או מביא להענשת הפושע. אולם, במקרה דנן לאחר "הכרעת הדין" לא יבוא "גזר דין". מכאן, שחשיבות גילויין של העובדות יורדת, ואת מקומה תופסת חשיבות האמת כאמצעי תרפויטי. צרכיו הפסיכולוגיים של הקורבן צריכים אפוא לעמוד בראש סדר העדיפויות.

השלב השני – רווחתם הפסיכולוגית של העדים דורשת שינויים בחברה, ובפרט – שינוי התפיסה של הקשר הישיר בין "אמת" ו"פיוס".

במאמרו “How Should We Remember” משנת 1998 מזכיר המבר נימוקים שכבר דן בהם בעבר ומעלה נימוקים חדשים לחשיבות סיפור האמת. במאמר זה עולים גם נימוקים פוליטיים, אולם להלן נתרכז באותם נימוקים שלהם תכלית פוליטית, הנעזרים בארגומנטציה "פסיכולוגית", הנסבה על רווחתם של העדים.

ראשית, במאמר זה מעלה המחבר לדיון את סוגיית אי שביעות הרצון של העדים מפעולות ה-TRC, ובעיקר הוא מדגיש ש"לאמת כשלעצמה אין כל ערך". יש כך שינוי כיוון, מהמאמץ להסביר את החשיבות של גילוי האמת כשלעצמו שנעשה כל עוד היה צורך לסנגר על עצם הפעילות לגילוי האמת שנערכה ב-TRC.

סוגייה נוספת בה עוסק המחבר היא חשיבות ההכרה הרשמית בסיפוריהם של העדים. המבר קובע כי יש להתייחס לסיפורי הקורבנות ולתפיסתם את המתרחש  ב-TRC כאמיתיים. הטלת ספק או ויכוח עימם תיפגע בהם וביכולתם להשתקם. יחד עם זאת חשוב שסיפורים אלו יזכו למעמד של "אמת רשמית". המבר מצטט את הממרה הידועה מתוך 1984 – "מי ששולט בעבר שולט בעתיד". אולם הוא מפקיע אותה מההקשר הפוליטי בה היא הופיעה בספר, ומההקשר הפוליטי בו ניתן להבינה ככל שמדובר על פעילות ה-TRC. במקום הקשרים אלה, טוען המבר, שלצורך חזרתם של העדים שהיו קורבנות לטראומות לחיים של פעילות ויוזמה, חיוני שהם "ישלטו בעבר", שעברם יזכה למעמד של העבר האמיתי.

הטענות המענינות ביותר הן אלו המכוונות נגד המגמה של הממסד ושל הלבנים לראות בפעילות גביית העדויות "סוף פסוק" ו"פתיחת דף חדש". כאמור, בדבריו שלפני פעולת -TRC הדגיש המחבר את הטענה כי חשיפת האמת והעיסוק בה הן תנאי הכרחי לרווחתם והחלמתם של העדים. כעת, הוא מטעים שחשיפת האמת אינה יכולה בשום אופן כתנאי מספיק לה.

אל אנשי המשטר הישן מפנה המבר את התביעה להכיר בעוול שביצעו. הכרה זו הכרה מוצגת כתנאי לפיוס. אולם כאן יש להבחין בין שתי משמעויות למילה "תנאי". המבר אינו מציג את ההכרה בעוול כדבר מה אותו בוחרים לתבוע תנאי, אלא כחלק מ"חוק טבע". התפייסות, כתהליך פסיכולוגי, הניחן בחוקיות ככל תהליך המתואר באופן מדעי, לא מתרחשת אם תנאי ההכרה בעוול לא מתקיים.

לתביעה זו מאנשי המשטר הישן מוסיף המבר תביעה נוספת, מהם ומאנשי הממסד. אסור להציג לעדים את התביעה להתפייס, לא באופן מפורש ולא באופן מובלע. לתהליך ההתפייסות קצב משלו, המשתנה מאדם לאדם, והאצה מלאכותית של תהליך זה מחבלת בסיכויי הצלחתו. יתר על כן, על מנת לאפשר את הצלחת התהליך יש לאפשר לעדים לבטא את רגשות הזעם והעצב שלהם. ניתן היה להניח אולי שהמבר תובע סבלנות בלבד, השלמה עם גילויי זעם וחוסר השלמה תביא בסופו של דבר להעלמם. אולם, המבר טורח להדגיש כי ישנם נזקים שאי אשר לתקן. לדעתו יש להיות מוכנים לכך שקורבנות ימשיכו לבטא את רגשותיהם באופן מתמשך, ולאפשר להם "מרחב" בו התנהגות זו תזכה ללגיטימציה.

במאמרה “Saying the Unspeakable” מספקת היידי ראלף גרונבאום תשתית תיאורטית לתביעה כזו. היא עורכת הקבלה בין קורבנות השואה לקורבנות האפארטהייד[17]. השואה הציבה עצמה כקוטב של חוויה שאינה ניתנת למיצוי באמצעים מילוליים. היא ניצבת במרחב השיח ומעמידה בפני הקורבנות, הפושעים והחברה תביעה קבועה – תביעה שאי אפשר להימלט ממנה ואי אפשר למלאה – להעיד. הניצולים נידונים לתפקיד המתסכל לחזור ולנסות העיד, ולחוות כל העת את חוסר יכולתם להעביר למי שלא היה שם מה באמת קרה. התנאי לכך שיוכלו לעשות זאת הוא קיומה של סביבה של אנשים המקשיבים להם, מאמינים לדברים שהם אומרים ולהרגשה שהאמת הייתה נוראה הרבה יותר ממה שהם מתארים. גם גרונבאום ראלף מציגה את טענותיה כעובדות על הפסיכולוגיה של רווחתם של ניצולים, שממנה עולות תביעות מהחברה.

בדיון במסגרת הפאנל על שאלת הפיוס מגייסת גרונבאום ראלף טיעונים נוספים המבוססים על תיאוריה פסיכולוגית על מנת לבקר היבט אחר של פעילות ה-TRC. המחברת מגייסת את המונחים הפסיכודינמיים "עיבוד" ו"התקה" ומחילה אותם על האופן שבו משתמשת הקהילה הלבנה בעדויות הנחשפות לעיניה במסגרת הסיקור של פעילות ה-TRC. ההתמקדות של ה-TRC בגילויי האלימות של "פושעי מלחמה" מאפשרת לרוב הלבן לבצע "התקה" ((“displacement”- ליחס את האלימות לאנשים אחרים, ולהתעלם מכך שאלימות זו הייתה כלי בידי הקהילה הלבנה. "התקה" זו היא דרך להימנע מ"עיבוד" (“working through") של האמת הנחשפת במהלך עבודת ה-TRC אליו יש להתייחס מן הסתם כמעבדה פסיכו דינמית שיכלה לאפשר חשיפה של האמת ועיבוד שלה.

לסיכום נחזור על המאפיין סוג זה של טיעונים. אלו הם טיעונים המופנים כנגד המגמה לראות בפעילות "חקר האמת" "סוף פסוק", מבחינת הויכוח על אפארטהייד. הם מוצדקים באמצעות מה שמתואר כידע על צרכיהם הפסיכולוגיים של קורבנות של הפרות חמורות של זכויות אדם. הם מבטאים ניסיון  להשתמש בעדויות ובעדים כמנוף להצדקת תביעות בעלות משמעות פוליטית, וכן הם מהווים ניסיון לשמר את הפוטנציאל הטמון במנוף זה אף מעבר לטווח הזמן של פעילות ה-TRC.

השלב השלישי: "קרב המאסף".

הטיעונים שעולים בשלב זה מהווים אכזבה מהציפיה שגילוי האמת יהווה מנוף לשינוי החברה הדרום אפריקאית בכיוון של יתר שוויון וצדק בין לבנים לשחורים, וכן אכזבה מצעדי הפיוס והתיקון שננקטו לטובתם של הקורבנות שהעידו בפני ה-TRC. אכזבה זו מתבטאת בשני אופנים הנראים במבט שטחי כסותרים זה את זה.

מצד אחד יש הפחתה בחשיבות ובתקפות השיח הפסיכולוגי העוסק בגורלם של פרטים אלו או אחרים להתמודדות עם סוגיות הקשורות בעברה ובעתידה של דרום אפריקה[18]. מצד שני, נעשה ניסיון אחרון לגייס שיח זה במיקוח על הצעדים שיש לנקוט לטובתם של הקורבנות[19]. ממילא, כך נטען, אין די במשאבים שהמדינה מוכנה להקצות לצרכים אלה על מנת "לעשות צדק". אם כן, יש לעמוד על כך שלכל הפחות יהיה בהם כדי לשרת את התהליך הפסיכולוגי של ההחלמה האינדיבידואלית של כל אחד ואחד מהם. כאן מעלים המחברים את התביעה שלא לראות בתוכניות הכלכליות של הממשלה חלק מה"פיצוי" לקורבנות האפארטהייד.

סיכום.

בפרק הדן ב-TRC כבתופעה פוליטית הגדרנו את היכולת לספר את הסיפר הלאומי כמשאב, וליווינו הגדרה זו בהסתייגות. היכולת לספר את הסיפר הלאומי יכולה להידון כתכלית בפני עצמה, או כ"משאב", במידה שנעשה ביכולת זו שימוש על מנת להשיג תכליות אחרות.

נראה שהאופן הנכון להבין את הויכוח הציבורי שהתלווה לפעילות ה-TRC הוא ויכוח על האופן בו יש להשתמש במשאב זה. הכותבים שאת דבריהם סקרנו ביקשו להפוך את הסיפר הלאומי החדש למנוף לשינויים רדיקאליים בחברה, שינויים שיחרגו מהגבולות שהותוו על ידי המנהיגות הפוליטית של שני הצדדים שהגיעו להסדר.

לעומת זאת נראה שהשימוש שהמנהיגות השחורה עשתה במשאב זה, היה ביסוס הלגיטימיות שלה כלפי חוץ מצד אחד, ותיעול הכוחות החברתיים, בם עשתה שימוש על מנת להגיע להנהגה, לאפיק שלא יסית את עגלת ההסדר הפוליטי ממסלולה מצד שני. ה-TRC נבנה על מנת שיתאים לתכליות אלה. לפיכך, תחושות האכזבה והתסכול של האינטלקטואלים ביקורתיים, אם נקבל אותן כתקפות, אין בהן כדי להפתיע. דומה שמנהיגים שהנהיגו הלכה למעשה תנועות מחתרת  השכילו להתמודד גם עם ניסיונות כזה של המבר, ל"שימוש חתרני בטקסט".

קשה להכריע בויכוח האם יכלו המנהיגות השחורה לשלם פחות בעבור מעבר שליו יחסית מאפארטהייד לדמוקרטיה. על כל פנים, ברי שהנהגה זו השכילה לגייס את הזעם המוצדק למאבק ארוך ביותר, ולאחר מכן למצוא נתיב לפריקת אותו הזעם בדמות ה-TRC – נתיב שכיבד את הקורבנות והלוחמים אך לא נתן בידיהם את הכוח להשפיע על הכרעות פוליטיות.

ביבליוגראפיה

Grunbaum Ralph, Heidi.

(1996) “Saying the Unspeakable: Language and Identity after Auchwitz as a Narrative Model for Articulating Memory in South Africa” Current Writing Vol.  8(2) Universuty of  Natal. Durban. South Africa.

Hamber, Brandon.

(1995a) “Do Sleeping Dogs Lie? The Psychological Implications of the  Truth and Reconciliation Commission  in South Africa” Paper presented at Seminar No.5 of 1995 at the Centre for the Study of Violence and Reconciliation, Johannesburg, South Africa, 26 July 1995. (A copy sent to me by mail, a print or e-copy may be sent by request O.B.)

(1995b) “Dealing with the past and the psychology of reconciliation” Public address presented at the 4th International Symposium on the Contributions of Psychology to Peace, Cape Town, 27 June 1995.

http://www.wits.ac.za/csvr/papdlpst.html

(1998) “How should we remember? Issues to consider when establishing commissions and structures for dealing with the past”  http://www.incore.ulst.ac.uk/publications/thepast/hamber.html

(1999a)“Repairing the irreparable: Dealing with double-binds of making reparations for crimes of the past” A draft of this paper was first presented at the African Studies Association of the UK Biennial Conference “Comparisons and Transitions” at SOAS, University of London, London, 14-16 September 1998.  The paper was updated on the 16^th of December 1998 following the release of the TRC Final Report. (A copy sent to me by mail, a print or e-copy may be sent by request O.B.)

(1999b)  “Who Pays for Peace? Implications of the negotiated settlement for reconciliation, transformation and violence in a post-apartheid South Africa” (A copy sent to me by mail, a print or e-copy may be sent by request O.B.)

Hamber, Brandon & Richard Wilson

(1999) “Symbolic Closure through Memory, Reparation and Revenge in Post-conflict Societies” Paper presented at the Traumatic Stress in South Africa Conference hosted by the Center for the Study of Violence and Reconciliation in association with the African Society for Traumatic Stress Studies at the Parktonian Hotel, Johannesburg, South Africa, 27-29 January 1999. (A copy sent to me by mail, a print or e-copy may be sent by request O.B.)

TRC – Final Report          Vol. 1. Ch. 1 “Forward by chairperson”; Vol 1 Ch. 4 “Mandate”; Vol. 1. Ch. 5 “Concepts”; Vol. 5. Ch. 9. “Reconciliation” (including “Minority Position of Commissioner Wynand Malan” and “Response of the Commission to the Minority Position of Commissioner Wynand Malan”) http://www.truth.org.za/final/index.htm

TRC – Act                          “The Promotion of National Unity and Reconciliation Act, 1995 (Act 34 of

1995) http://www.truth.org.za/leagal/act9534.htm

TRC – Panel                       (1998) “Public discussion: ‘Transforming society through reconciliation –

myth or reality’” Held at Capetown: 12 MARCH 1998 http://www.truth.org.za/debate/recon2.htm

Verwoerd, Willhelm.

(1996) “Continuing the Disscution: Reflections from within the Truth and Reconciliation Commission” Current Writing Vol.  8(2) Universuty of  Natal. Durban. South Africa.