זהו תיאור תמציתי של כמה מהרעיונות המרכזיים בעבודת הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה קלינית.

סקירת הספרות המקצועית על טיפול נפשי מעשרות השנים האחרונות ניתן למצוא רק קומץ מאמרים הדנים במפורש במושג "כבוד למטופל." לא בכדי מושג זה לא זכה לדיון בספרות במהלך יותר ממאה שנים של דיון על טיפול פסיכולוגי. המושג כבוד מתקשר לקודים חברתיים של נימוס, ואילו שיטות טיפוליות שונות, ובודאי הפסיכואנליזה הקלאסית, ראו בהתנהגות על פי קודים חברתיים מחסום אותו יש לחדור, או מסך אשר מבעדו יש לראות, על מנת לטפל בבעיות ה"אמיתיות" או ה"עמוקות" מהן סובל המטופל. חלק מרכזי בטכניקה הטיפולית מיועד לבסס מערכת יחסים בין המטפל למטופל בה ניתן להשעות קודים מקובלים של נימוס, ובה המטפל מפרש מה המשמעות ה"אמיתית" של מחוות "מקובלות".

בעשרות השנים האחרונות, הופיעו גישות חדשות לטיפול פסיכולוגי. גישות אלה מבקרות את הנטייה להעדיף את פרשנות המטפל לתהליך הבין אישי על ציפיותיו המודעות של המטופל מהתהליך ותפיסותיו עליו. כיום מיוחסת חשיבות רבה יותר לציפיות המודעות של המטופל באשר לאופן הראוי להתייחס אליו. ואכן, סוגיות שניתן להבינן כקשורות בשאלות מהו כבוד וכיצד יש לכבד מטופלים נידונות כיום בספרות. ובכל זאת המונח כבוד עצמו לא זכה עדיין לעמוד במוקדו של דיון על טיפול נפשי, ובודאי שלא זכה להגדרה, ניתוח או הנהרה אחרת. האתגר כיצד לכבד מטופלים נוגע למתח פנימי שמוסד הטיפול הנפשי גילם בתוכו מראשיתו. טיפול נפשי דורש מידה של התמסרות, ומעורר את השאלה כיצד יש לכבד אדם המתמסר למערכת יחסים עם אדם אחר המסייע לו לעבור תהליך שינוי. לא פעם המטפל מתלבט האם לומר למטופל דבר מה שעלול להכאיב לו, וכך להנכיח את התפיסה השונה שלו את מצבו של המטופל. האם הבחירה לעשות זאת מכבדת את המטופל, באשר היא מכבדת את רצונו להשתנות, או שמא אין היא מכבדת את מי שהוא המטופל באותו הרגע – את רגישויותיו, אמונותיו וקשייו?

המאמץ לקיים יחסים מכבדים עם הזולת בכלל ועם מטופלים בפרט הוא מאמץ מורכב. התנהגות שבהקשר מסוים יכולה להיתפס כמכבדת, יכולה להיתפס כמשפילה או מתנשאת בהקשר אחר – ולא ניתן לתת מתכון התנהגותי שיורה כיצד יש לכבד אנשים או מטופלים. היכולת לכבד היא "מידה טובה" המשתכללת עם ההתפתחות האישית והמקצועית, והבנה מורכבת של מושג הכבוד יכולה לתרום ליכולת לכבד. הניתוח שאני מציע למושג כבוד שואב את השראתו מניתוחו של היגל לתהליך הדיאלקטי של האישיות הרוצה בהכרת הזולת.

לטענתי מרכיב מפתח ביחס של כבוד הוא מרכיב הריסון, ומרכיב מפתח נוסף הוא מרכיב ההסכמה. יחס של כבוד מתכונן כששני צדדים מסכימים על כך שהצד המכבד מרסן את עצמו, ומוותר על אפשרות להשיג דבר מה מהצד המכובד נגד רצונו . ההסכמה צריכה לחול על כמה מרכיבים: 1. הסכמה על כך שהצד המכבד רוצה דבר מה מהצד המכובד, ועל השאלה עד כמה הוא רוצה בכך. ככל שאני רוצה ממך דבר מה יותר, הריסון שאני נוקט מכבד אותך יותר, ואילו אם איני רוצה ממך דבר שאלת הכבוד לא מתעוררת כלל ועיקר. (זו הסיבה שאחד מהסוגים של מאבק להשגת כבוד מתחיל בהנכחת קיומו של זה שמתעלמים ממנו, לעתים באופן אלים המוכיח לצד ממנו תובעים כבוד, ש"יש לו מה להפסיד" ומניה וביה גם להרוויח.) 2. הסכמה על כך שהצד המכבד יכול להשיג דבר זה שלא ברצונו של הצד המכובד. ככל שיכלתי להשיג ממך דבר נגד רצונך גדולה יותר, הריסון שאני נוקט מכבד אותך יותר. אם אני חושב שיכולתי זו גדולה ממה שאתה חושב אותה, הריסון שאני נוקט יכול להחוות כהתנשאות, אם בהתנהגותי אני כופה עליך דבר מה, אפילו אם איני מתכוון לכך, הנכחת החולשה שלך יכולה להיחוות כהשפלה . 3. הסכמה על כך שהצד המכבד אכן מרסן את עצמו ונמנע מלהשיג את מה שיכול היה להשיג.

לעומת המחסור בדיון במושג כבוד בתחום הטיפול הנפשי, ניתן למצוא דיון מורכב במושג זה בתחום המחשבה המדינית בת זמננו. ניר אייל למשל מתייחס לכבוד כסוג של "טובין חברתי" ושואל כיצד ראוי לחלקו. בעבודת הדוקטוראט שלו הוא מגדיר את המושג כבוד כדלקמן: התנהגות שלא מכבדת את X כ A היא התנהגות שמעבירה מסר על פיו X חסר את התכונות הנחוצות על מנת ש X יחשב כ A. הגדרתו של אייל מוסיפה מרכיב חשוב לדיון בכבוד למטופל. אייל טוען שכבוד ל –X הוא תמיד כבוד אליו כ A, ובהקשרנו, כבוד למטופל תמיד תלוי בהתייחסות אליו כשייך לקטגוריה מסוימת. במהלך הטיפול המטפל מתייחס אל מטופל הן כלקוח, הן כאדם הפונה לעזרה, הן כאדם המבקש להשתנות, והן כאדם ככל אדם אחר. בטיפולים פסיכו דינמיים, מתווספת ליחס זה מורכבות נוספת. הטיפול הוא כר לחוויית תופעות של "העברה" ו"ההעברה הנגדית" – במערכת היחסים הטיפולית משתחזרות מערכות יחסים משמעותיות אחרות שהמטופל היה נתון בהן (ובמידה מסויימת גם שהמטפל היה נתון בהן). המשא ומתן המפורש והמובלע על שלושת הפרמטרים שהוזכרו, ועל הקטגוריה הרלבנטית הקובעת בהקשר מסוים, משתמש בקודים חברתיים שונים. חלק מקודים אלה הוא תרבותי "כללי" – כגון, מקובל לסמן למלצר במחוות יד את רצונך בשירות, אבל לא מקובל לעשות זאת למארח שהוא חברך. חלק מהקודים תלוי במערכת היחסים המסוימת בין הצדדים – כיצד תשנה את המחווה אם המלצר הוא חבר שלך, כך שתישאר מכבדת? כשחילופי המחוות הללו מולידים מידת חוסר הסכמה העוברת סף מסוים, עלול הצד שאמור להיות מכובד לחוש מושפל או לחוש שמתנשאים עליו.

מצד אחד ניתן להבין כשלים רבים בקשר בין אישי כנובעים מכשל לכונן יחס של כבוד. מצד שני ניתן להבין עימותים על כבוד כמשא ומתן על הפרמטרים והקטגוריות המכוננים את יחס הכבוד. האתגר לכבד את המטופל הוא מורכב לא רק מכיוון שכבוד הוא מושג מורכב המקיים בתוכו מתחים פנימיים, ותלוי בהקשרים ובקודים רבים, אלא גם מכיוון שביחסי מטפל-מטופל המטפל אמור לכבד את המטופל כמשתייך לקטגוריות רבות. לעתים ההשתייכות לקטגוריות שונות מציבה דרישות סותרות באשר לשאלה מה יהיה יחס מכבד. והמטפל והמטופל יכולים להיקלע לאינטראקציה שהיא למעשה משא ומתן על הקטגוריה הרלבנטית להתייחסות זה אל זה באותו הרגע.

הניתוח שהצעתי מציע נקודת מבט חדשה על הויכוח הערכי בין גישות טיפול ממוקדות סימפטומים, וגישות טיפול ארוכות טווח ו"עמוקות". הטיפול ממוקד הסימפטומים מניח שהמטופל יודע מה הבעיה ומהו הפתרון הרצוי. הכבוד מבוסס על כך שעל אף ההזמנה להתמסרות, הגרעין שנותר מחוץ לתחום ההשפעה של המטפל הוא גדול יותר. כמו כן הכבוד מבוסס על הכבוד למטופל כאל לקוח וכאל אדם הפונה לעזרה. הכבוד בטיפול ארוך הטווח מבוסס על כך שהמטפל רוצה מהמטופל יותר. הוא מניח סבל גדול יותר ומבטיח גאולה עמוקה יותר, בחותרו לעזור למטופל לשנות את ליבת אישיותו. ישנם מושגים הקשורים לטיפולים "עמוקים" כגון הטיפול הפסיכו דינאמי המעלים קשיים ביחס למונח כבוד, מכיוון שהם מתירים התערבות של המטפל בתחומים שנחשבים כשייכים לליבת העצמיות של המטופל, אף בניגוד למה שהמטופל מזהה כהבנתו או רצונותיו. מבחינה זו – נראה שהטיפול הזה מניח יותר על הכף מבחינת הכבוד – הוא מבטיח יותר ומסכן יותר. הניתוח המוצע למונח כבוד מאפשר הבנה של העובדה שהן מטפלים המתמקדים בהקלת סימפטומים והן אלו מציעים טיפולי "עומק" תופסים עצמם כמכבדים יותר מאשר עמיתיהם מהגישה השניה. כמו כן הוא מצביע על הכיוון להתמודדות עם מקרים של פערי ציפיות לגבי סוג הטיפול ומאפייניו.